אונקלוס הגר

אונקלוס בן קלוניקוס (או קלונימוס) היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, בן אחותו של אדריאנוס (תנחומא משפטים ג'). בבבלי (גיטין נ"ו ע"ב) מובא שהיה בן אחותו של טיטוס הרשע (וגירסת הגר"א: בן אחותו של אדריאנוס).

למרות עושרו ומעמדו הרם נמשך ללבו אל היהודים ואל תורת ישראל, והתגייר במאה ה-1 לפני מרד בר כוכבא בשלהי תקופת התנאים, וברח לארץ ישראל מפני אימת דודו הקיסר, הצטרף לחכמי יבנה ולמד מפיהם. 

רבותיו היו רבי אליעזר ורבי יהושע: "תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור' יהושע" (מגילה ג' ע"א). וכן היה תלמידו של רבי עקיבא: "תירגם עקילס הגר לפני ר"ע" (ירושלמי, קידושין פ"א ה"א). חברו של רבן גמליאל (תוספתא מקואות פ"ו).

בתלמוד ירושלמי נקרא תמיד בשם 'עקילס', וכן נקרא במדרש על פי רוב. אולם יש שאומרים שעקילס הגר היה אדם אחר, שתרגם את התורה ליונית. ואכן בכמה מקומות במדרש ובירושלמי מובא תרגום מילים ליוונית בשם עקילס (ראה הגהות היעב"ץ לע"ז יא א, צמח דוד חלק א עמ' 3840, וסדר הדורות ערך עקילס הגר).

אבל 'נתינה לגר' (לר' נתן אדלר בהקדמה לספרו) מציע, שאונקלוס- עקילס עשה שני תרגומים: האחד לאחר שהתגייר תרגם את התורה ליוונית, שהיתה לשון ילדותו (ותרגום זה הוא מילולי, ללא שום תוספת ביאור. והשני אחר שלמד היטב לשון הארמית שהיתה מדוברת אז בין היהודים, וקיבל מפי רבותיו את המסורות המקובלות בידיהם מרבותיהם, תרגם שנית את התורה ללשון ארמית, וכולל בתוכו פרשנות. 

גיורו של אונקלוס

המדרש מספר את סיפור התגיירותו: עקילס הגר היה מבקש להתגייר, והיה מתירא מן אדריינוס דודו. אמר לו: "אני מבקש לעשות סחורה. אמר לו דודו הקיסר: "שמא חסר אתה כסף וזהב? הרי אוצרותיי לפניך". אמר לו אונקלוס: "מבקש אני לעשות סחורה, לצאת לחוץ לידע את הבריות, ואני מבקש להימלך בך היאך לעשות". אמר לו הקיסר: "כל סחורה שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ, לך ועסוק בה, שסופה להתעלות ואתה משתכר". כלומר, הקיסר המליץ לו לחפש סחורה, שערכה נמוך, להשקיע בה ולהרוויח מעליית ערכה.

אונקלוס הגיע לארץ ישראל ולמד תורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. כאשר הגיע לדודו אדריאנוס, ראה דודו שפניו השתנו. שאל אותו אדריאנוס: "ולמה פניך משתנות? סבור אני שהפסידה פרקמטיה שלך או שמא הצר לך אדם". השיב אונקלוס: "לא". שאל אדריאנוס: "ולמה פניך משתנות?", השיב אונקלוס: "למדתי תורה, ולא עוד, אלא שמלתי את עצמי". כעס אדריאנוס ושאל: "ומי אמר לך לעשות כך?", השיב אונקלוס: "בך נמלכתי. בשעה שאמרתי לך שמבקש אני לעשות סחורה, אמרתי לי: 'כל פרקמטיה שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ, לך ועסוק בה, שסופה להתעלות'. חזרתי על כל האומות, ולא ראיתי אומה שפלה נתונה בארץ כישראל, וסופה להתעלות..." (מדרש תנחומא)

כאמור, אונקלוס התגייר במאה ה-1. במסכת גיטין (נ"ו, ע"ב) מסופר, שלפני שאונקלוס החליט להתגייר, הוא ביקש להתייעץ עם רוחותיהם של שלושה אויבים ידועים של עם ישראל - אדריאנוס, בלעם וישו. הוא מעלה את הרוחות הללו באוב, ושלושתן מספרות לו על העונשים החמורים שקיבלו בגין הרעות שהביאו על עם ישראל.

כה מובא בגמרא: תחילה העלה אונקלוס באוב את טיטוס דודו – שהיה אחראי לחורבן בית המקדש השני ולחילולו, ושאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?". "עם ישראל" השיב טיטוס. שאל אונקלוס: "מה אתה אומר, האם כדאי להתגייר ולהתחבר אליהם?". השיב לו: "יש להם הרבה מצוות ולא תוכל לעמוד בכל אלו ולקיימן; לך ותתגרה בהם בעולם הזה ותהיה למנהיג".

שאל אונקלוס: "מה עונשך על כך שהחרבת את בית המקדש?" אמר טיטוס: "כל יום אוספים את אפרי, בונים אותי מחדש, דנים אותי בייסורים ואחר כך שורפים אותי; וחוזר חלילה…".

הלך אונקלוס והעלה באוב את בלעם, מי שניסה לקלל את עם ישראל טרם כניסתם לארץ והחטיאם בבנות מואב ומדין, ושאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?" ובלעם השיב "ישראל" כקודמו. "האם כדאי לדבוק בהם?" שאל אונקלוס. ובלעם השיב: "אל תדרוש את שלומם וטובתם כל הימים…". שאל אונקלוס: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" וזה השיב: "דנים אותי בשכבת זרע רותחת".

הלך אונקלוס והעלה באוב את מי שהגמרא מכנה 'פושע ישראל', והוא ישו – תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה – מי שלפי התלמוד "כישף, הסית והדיח את ישראל". שאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא"? והלה השיב "ישראל" כקודמו. "האם כדאי לדבוק בהם?" שאל אונקלוס. וזה השיב לו: "את טובתם תדרוש, את רעתם אל תדרוש; כל הנוגע בהם כאילו מזיק לעצמו". שאל אונקלוס: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" וישו השיב: דנים אותי בצואה רותחת".

במסכת עבודה זרה (י"א, ע"א) מסופר שלאחר שאונקלוס התגייר, שלח הקיסר גדוד חיילים להביאו אליו. אונקלוס משך את ליבם במספר פסוקים – והתגייר כל הגדוד. אחר כך שלח הקיסר גדוד אחר ואמר להם: 'אל תגידו לו כלום'. כאשר לקחוהו והלכו אמר להם: 'אגיד לכם איזה דבר בעלמא, שאינו דרשה. נושא-תואר צעיר, נושא את הנר לפני הוותיק. הוותיק – לפני המפקד. המפקד – לפני המנהיג. המנהיג – לפני הקיסר. האם הקיסר נושא נר לפני אנשים? אמרו: לא. אמר להם: הקדוש ברוך הוא נושא נר לפני ישראל, שנאמר: 'וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה''. (שמות, י"ג, כ"א). התגיירו כולם. אחר כך שלח הקיסר גדוד שלישי ואמר להם: "אל תדברו עמו מאומה". כשלקחו אותו והלכו ראה מזוזה על הפתח, הניח ידו עליה ואמר להם: "מה זה?" אמרו לו: "תגיד לנו אתה". אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן בחוץ, שנאמר: 'ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם' (תהלים, קכ"א, ח'). בשמעם זאת אף הם התגיירו, והקיסר נואש ולא שלח יותר אחריו.

תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה, ועל פי המסורת, אונקלוס הוא זה שחיבר אותו. כך מובא במסכת מגילה (ג', ע"א): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע". ויסודו של הפירוש ניתן למשה רבינו ע"ה בסיני, אלא שנשתכח וחזר אונקלוס ויסדו (רש"י קידושין מט א). ולפיכך "אין להקשות משום ברייתא על התרגום, כי דברי בעל התרגום עיקר. ואדרבה מדבריו יש להקשות לכל הדעות כי התרגום נאמר למשה מסיני" (רבי חיים חזקיה מדיני, שדי חמד, חלק ה, קסו ע"ב.

התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

התרגום נכתב על פי רוח הקודש ולכן חשיבותו רבה מאוד. מעמדו כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו "שניים מקרא ואחד תרגום" הוא תקנה הלכתית. כלומר: קריאת הפרשה בערב שבת – פעמיים המקרא ופעם אחת תרגום אונקלוס.

לתרגום אונקלוס השפעה רבה על פרשנות התנ"ך, ומטעם זה מפרשי התורה כמו רש"י, הרמב"ם ועוד מרבים להישען על ה"תרגום" ולראות בו סמכות פרשנית עליונה.

על פי מנהג התימנים, בעת קריאת התורה בשבת – בעל הקורא קורא פסוק אחד, והמתרגם קורא את תרגום אונקלוס על פסוק זה. כך עד סוף קריאת הפרשה.

תרגום אונקלוס נחשב כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. עם זאת, המתבונן יראה שהרבה רומז בתרגומו לפירוש המקרא כפי פשוטו, ולא כדרך הדרש, וכן לעיתים יש פירושים הלכתיים בתרגום אונקלוס.

דוגמאות:

1. הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) מתורגם: "לא תיכלון בסר בחלב" (לא תאכלו בשר בחלב).

2. הפסוק "באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), הקובע דין מוות להורג נפש, מתורגם: "בסהדין מיממר דינייא דמיה יתשד" (בעדים, על פי פסיקת שופטים, דמו ישפך).

3. הפסוק: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) מתורגם "ארכא יהיב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון" (ארכה נתן להם, מאה ועשרים שנים אם ישובו). כאן ישנו רמז לכך שה' הקציב מאה ועשרים שנה לדור המבול כדי לעשות תשובה. הפסוק: "שילוב מדרשים ורמזים בתרגום אונקלוס קיים בעיקר בברכת יעקב לבניו, שירת הים, ברכת בלעם, שירת האזינו וברכת משה.

מעלת התרגום

על חשיבותו של פירוש זה, תעיד ההלכה שנקבעה לדורות "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום" (ברכות ח א, וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן רפה), ומאז כל בית ישראל קוראים בכל ערב שבת שנים מקרא ואחד תרגום. ומה תועלת בקורא ללא מבין, שהרי הוא כגוף בלי נשמה, ועל כן יש להשתדל בהבנת דברי אונקלוס דווקא. וכמו שכתב על כך בשו"ע הרב "הקורא שנים מקרא ואחר כך לועז כל מלה ומלה בלשון לע"ז שמבין, לא יצא ידי חובתו במקום תרגום, לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא".

בנוסף לרוב מעלת לימוד התרגום, אמרו חז"ל "שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח א) - ברכה נשגבה השמורה ללומד התורה עם התרגום. 

וראה שו"ת מהרש"ם (לר' שלום מרדכי הכהן, חלק ה, מפתחות סימן ט) שכתב: "וי"ל דלשון ארמי שאני, דהיא קדושה יותר משאר לשונות כמש"כ האר"י ז"ל בכוונת שמו"ת דהוא סוד אחורים של הקדושה". (וע"ע ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת ואתחנן).

ומאותו עניין ראה ספר חסידים (סימן שא) שכתב "יהודי אחד לא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום שמאריכין לו ימיו ושנותיו, כי אמר: אני קץ בחיי למה אקרא? א"ל החכם: לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים. אלא מעתה מה שכתוב אריכות ימים בכיבוד אב ואם (שמות כ' י"ב) ובמשקלות (דברים כ"ה ט"ו), וכי בעבור זה יפטרו עמלים ומרי נפש שקצים בחייהם?... לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר (שמות י"ג ט') למען תהיה תורת ה' בפיך, וכתיב (דברים ו' ז') ודברת בם, וכתיב (שם ל' י"ד) בפיך ובלבבך לעשותו". ופירש רבי סעדיה חלאוונה (בפירושו לספר חסידים) שר"ל: הרי ב' פעמים "בפיך" ופעם "ודברת", רמז לשנים מקרא ואחד תרגום.

תרגום של תורה

המקור לפירוש התרגום על התורה, מובא בספר נחמיה[1] "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", ואמר 'רב': וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים - זה מקרא, מְפֹרָשׁ - זה תרגום[2]. התורה ניתנה בלשון הקודש, הוא הלשון עברי מאבותינו מעבר הנהר, ופירוש התורה מסיני[3] היה תרגום, והתרגום הוא לשון ארמית שהיה להם והיו מורגלים בו מבית אבי אמם לבן הארמי, ואחר ימי עזרא שהחלו לדבר בלשון הקודש ולכתוב בכתב אשורית, נשתכח פירוש התרגום, עד שבא אונקלוס וחזר ויסדו[4], מפי רבי אליעזר ורבי יהושע[5].

תרגום זה אינו רק מתרגם המילים בלבד, אלא גם מבאר את עניני התורה והמצוות, ומפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא[6]. ומטעם זה נהגו מימות עזרא שבשעת קריאת התורה בבית הכנסת יהא מתורגמן שיתרגם לעם את הקריאה לארמית כלשונם, כדי שיבינו ענין הדברים[7]. וגם נפסקה הלכה "חייב לקרות לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום[8], כדי שיבין את דברי התורה. ועל פי חכמי האמת יש מעלה בקריאת תרגום אונקלוס דווקא[9].

ולרוב גודל מעלת קריאת התרגום, תעיד הברכה שאמרו חז"ל על הלומד תורה עם התרגום: "כל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

דרכו של התרגום

במקומות רבים נראה כי לשון אונקלוס הוא תרגום מילולי בעלמא לשפה הארמית, והמתבונן יראה, כי במקומות רבים אונקלוס שינה בתרגומו מלשון הכתוב והוסיף מילים לתוספת ביאור, ובנוסף לזה פעמים רבות תרגם מילים בשינויים קלים מלשון הכתוב, ולשינויים אלו משמעות רבה להבנת כוונת הכתוב בדרך הפשט, ועוד רמז בזה לחידושים והלכות רבים, וממילא גם הרחיק מהבנת הכתוב פירושים אחרים.

בנוסף ניתן לראות שאונקלוס נוהג לתרגם בשינוי כל פעם שישנה התייחסות גשמית כלפי הקב"ה[10], זאת כדי לשלול את שייכות ההגשמה מן השי"ת, ולכן במקומות שהזכיר הכתוב כלפי הקב"ה שפעל פעולות גשמיות השייכות אצל בשר ודם, או כל דבר שממנו ניתן לשייך גשמיות לקב"ה, אונקלוס נמנע מלתרגם את המילים כצורתם, אלא תרגם את משמעות העניין שאליו נתכוון הכתוב.

גם כאשר נכתבו תארים כלפי האבות או האמהות או השבטים הקדושים, במקום שתארים אלו יכולים להישמע כזלזול, אונקלוס נמנע מלתרגמם כצורתם, ושינה לתרגם את משמעות העניין ולבאר את כוונת הכתוב. ועוד מדרכו של אונקלוס, על משפטים הכתובים במקרא בלשון משל או מליצה, לתרגם את משמעותם כפי מה שהייתה כוונת הכתוב ללמד.

בכלל זה הבדיל התרגום בין שמות אלוהות ואדנות שהם שמות קודש, לבין שמות החול. וכן הקפיד לתרגם בהתאם לדקדוק של התאמת הפועל לנושא, בזמנים (עבר הווה עתיד)[11], תארים (כגון: ילד נער), יחיד רבים, זכר ונקבה[12]. וכן דרכו לתרגם שמות כצורתם, פרט למקומות שיש סיבה לכך. ובשביל ללמוד דברים אלו יש לדעת: מהו נוסח התרגום, ולהבין את לשון הארמית.

נוסח התרגום

 לא ניתן ללמוד ולהבין את התרגום אונקלוס בלא מהדורה מוסמכת של נוסח התרגום. להגהת הנוסח נתנו דעתם כבר קדמוני המפרשים ובהם רש"י הרמב"ם הרמב"ן ועוד. ועסקו בזה מלומדים רבים, ובשנת תרמ"ד הוציא הר' אברהם ברלינר[13] את ת"א כפי שנדפס בשנת שכ"ז בסביוניטה שבאיטליה, מתוך שהכיר שדפוס זה מכיל את הנוסח הטוב ביותר מכל אשר נדפס. ואולם בשנת תשי"ט פרסם הר' אלכסנדר שפרבר את ת"א כאשר נוסחה העיקרי הוא כתב היד התימני (מס' 2363 שבספריה הבריטית) ונחשב לאחד הטובים[14]. והואיל בקהילות תימן הקפידו לקרוא בתרגום כמסורת רצופה, נראה שבכך נשתמר יותר התרגום אונקלוס, אי לכך יש ערך רב לחומשי התאג', אף שפעמים הן שונות ממסורות שהיו לנגד עיני גדולי אשכנז וספרד. והואיל ולא התברר דיו כדעת מי להכריע. בספר אונקלוס המבואר הובא הנוסח כבמהדורתו של הר' שפרבר המבוססת על כתבי היד התימניים. עם ציון[15] חילופי נוסחים[16] משמעותיים שבמהדורתו[17].

[1] נחמיה ח ח.

[2] מגילה (ג א): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע... ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר תורת האלהים - זה מקרא, מפרש - זה תרגום, ושום שכל - אלו הפסוקין, ויבינו במקרא - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורת. - שכחום וחזרו ויסדום".

[3] בספר העיתים (סי' קסח ד"ה ת"ר) כתב "התרגום... ניתן למשה רבינו על הר סיני לקרותו". וכ"כ בשות הרמ"א (סי' קל) "שברור כצהרים שהתרגום בעצמו ובלשונו נתקבל בסיני כמו שהוא".

[4] מהרש"א: (חידושי אגדות מגילה ג א) "התרגום הוא לשון ארמית והתורה ודאי ניתנה בלשון הקודש הוא לשון עברי מאבותינו מעבר הנהר אלא פירושה מסיני היה תרגום כדלקמן מפורש זה תרגום שהוא לשון ארמית שהיה להם ומורגלים בו מבית אבי אמם לבן הארמי כמפורש פ' כ"ג ומסיק דשכחום אחרי ימי עזרא כדקאמר התם דבררו להם כתב אשורית ולשון הקודש עד דאתי אונקלוס ויסדום".

וע"ע סנהדרין (כא ב): "בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? - אמר רב חסדא: כותאי".

[5] ובתשובות הגאונים (הרכבי סימן טו, וסימן רמח) מובא שהתרגום "נשמע מן הנביאים". ובפסקי ריא"ז (מגילה פ"ד) כתב שחיברוהו אנשי כנסת הגדולה.

[6] משנה ברורה סימן רפה ס"ק ד

[7] רמב"ם (מהל' תפילה ונשיאת כפים יב, י): "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים".

ועיין מסכתות קטנות מסכת סופרים (פרק יח הל' ו) שזהו חיוב מן הדין ולא רק מנהגא: "ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזו היא שאמרו, בשבת מקדימין לבא, כדי לקרות קריאת שמע כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת, כדי שישמעו פירוש של הסדר".

ובטור (או"ח סי' קמה) מבואר שתקנה זו נתקנה ברוח הקדש.

[8] כמובא בגמ' (ברכות ח א) "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו: עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו". וכן פסק בשו"ע (או"ח רפה, א).

[9] שערי תשובה (סימן רפה ס"ק ג) "לפי מ"ש חכמי האמת יש קפידא בתרגום ולכן אם אין שהות ללמוד שניהם [רש"י ותרגום] ילמוד תרגום ע"ש". וכ"כ הט"ז (רפה ס"ק ב) שיש מעלה בקריאת התרגום, שניתן בסיני.

[10] רמב"ם (מורה נבוכים פ' כז). ומה שנכתב כן בלשון הקודש, כי כן דרך הכתוב לדבר בלשון משל ומליצה. ובלשון בני אדם.                                                   

[11] כגון שנאמר בתורה "ויאמר" בלשון עתיד עם ו"ו ההיפוך לעבר, ואונקלוס מתרגם "ואמר" בלשון עתיד והאות ו"ו משמשת ו"ו החיבור.

[12] כגון (דברים כב כג) "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה" בזכר, ותרגם "ארי תהי עולימתא" בנקבה. וכן (בר' א יד) "יְהִי מְאֹרֹת" ביחיד, תרגם "יהון נהורין" ברבים וכגון (בר' כא יז) "אֶת קוֹל הַנַּעַר" ומכיון שבאמת היה ילד תרגם "קליה דרביא" - קול הילד.

[13] ברלין תרגמ"א.

[14] מהדורת שפרבר הנקראת "כתבי הקודש בארמית" (לידן 1959) היא כוללת השוואות עם כעשרים כתבי יד ודפוסים ישנים, ובנוסף אסף 650 חילופי נוסחאות, מהם 270 המבוססים על כתב היד הנ"ל ועוד 380 המבוססים על כתבי יד אחרים, ועל כן היא נחשבת כמהדורה מהימנה.

[15] ציונים אלו מופיעים בתוך הסוגרים (העגולים).

[16] מהדורת שפרבר מנוקדת בניקוד בבלי - ניקוד עליון, שבו מספר סימני הניקוד הוא שבעה בלבד: קמץ, פתח, צירה, חיריק, חולם, שורוק, ושוא נע - אין סגול וקובוץ ולא חטפים. שוא נח אינו מסומן כלל, אלא כל אות (עיצור) שאין עליה כל סימן, הרי היא נחה, כפי הנהוג אצלנו בעיצור שבסוף תיבה. הדגש החזק והקל אינם מסומנים כלל, וההבחנה בין הגייתם נותרה במסורת שבע"פ. כמו כן ברוב כתבי היד של הניקוד העליון מציין סימן פתח גם את תנועת הסגול, ובע"פ נמסר כיצד להגות כל פתח- כפי שאצלנו, וגם אצלם מסמן סימן הקמץ גם קמץ גדול וגם קמץ קטן ויש לנו כללים בע"פ להבחין ביניהם. וכשם שאצלנו סימן החיריק מסמן גם תנועה קטנה וגם תנועה גדולה, כן הוא בניקוד העליון גם לגבי השורוק - שהשורוק מסמן גם את מה שאצלנו הוא קובוץ. ההבחנה בין הגיית התנועות השונות המסומנות בסימן אחד לא תיתכן אלא בעזרת מסורת שבע"פ. (ראה מבוא לתרגום אונקלוס המוגה והמדויק).

להלן דוגמא של פסוק (בראשית ג ז) המכיל את כל סימני הניקוד העליון:

 [17] ועוד כמה חילופי נוסחים המובאים בתאג', ובנוסח שהודפס בסביוניטה בשנת שיז, והודפס מחדש ע"י הר' אברהם ברלינר בשנת תרמד.